ואמרת אליהם. טעמו כאלו הוא ואמרת אליהם בשמי אני ה', וכן קדושים תהיו כי קדוש אני, ואפשר שהטעם, כי בצאת משה מלפני ה' בלא מסוה ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה איננו צריך לומר להם כה אמר ה', כי ידוע להם כי רוחו ידבר בו ומלתו על לשונו ולא ידבר מעצמו, וכן במקומות רבים במ"ת כן ידבר עמו, כמו והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום ונתתי מטר ארצכם, ונתתי עשב בשדך, ואין משה הנותן מטר ע"פ הארץ ושולח מים ע"פ חוצות ומצמיח עשב בשדה, אלא הש"י, וכן לא נתן ה' לכם לב לדעת, ואוליך אתכם במדבר, לחם לא אכלתם ומים לא שתיתם למען תדעון כי אני ה' אלהיכם (רמב"ן), ועמ"ש בכי תבא כ"ט ה' בלמען תדעו כי אני ה', ובהאזינו ל"ב ל"ט כי אני אני הוא, ובר"פ וארא וידעתם כי אני ה', שמלת אני הוא שמו של הקב"ה, ונקרא אני להיותו סבת כל הסבות ועלת כל העלות, והוא שם מפעל והאלהים אנה לידו, שפי' סבה, וטעמו כאן הסבה הראשונה הוא גם כן אדון כל המשגיח עליכם. וכיון שאין מלת אני כאן מלת הגוף המדבר בעדו (איך) כ"א שמו ית', שפיר יכול משה לאמרו, כי אין משה בזה רק כמודיע לישראל שהמתואר בשם אני הוא בעצמו הנקרא ה' אלהי':
וחי בהם. ת"א ויחי בהון לחיי עלמא, וממקומו הוא מוכרע שעל חיי הנפש ידבר, כי איך יאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כלו' שבשמירת החקים והמשפטים שבתורה יחיה האדם יותר מבשמירת חוקי שאר אמונות, וה"ז דבר נגלה הכזב, כי לא יחיה שומר התורה חיים הגשמיים יותר ארוכים מזולתה, אבל אין ספק שעל חיי הנפש ידבר, ולא על חיי הגוף, והוא אחד מן המקומות שהוזכר שכר הרוחני בתורה (ר"י אלבו):
לא תקרבו. אמרו בת"כ אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב תלמוד לומר ואל אשה בנדתה לא תקרב אין לי אלא נדה מנין לשאר עריות שהם בבל תקרבו ת"ל ולא תקרבו לגלות, וכ"א באבות דר"נ איזו היא סייג שעשתה תורה לדבריה שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב, וכ"פ הרמב"ם (כ' מאס"ב) דחבוק ונשוק דרך תאוה אסור מה"ת, והרמב"ן בהשגותיו לסה"מ (מצוה שנ"ג) הקשה ע"ז, דלשון קריבה לאשה אינו רק על הביאה כענין ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים, וכתיב ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן, וכן היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, לא מנעם רק מביאה מפני שהפולטת ש"ז בשלישי טמאה, וכן אשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה אינו אלא קריבה של רביעה יעו"ש ובמג"א. ולדעתי אין ראיותיו מוכיחות, כי יש הבדל גדול בין קרב לנגש, כי שם קרב הונח על הקריבה הקלה, שנתקרב דבר לדבר אחר שהיה רחוק, אבל אפשר שהוא עדיין רחוק ממנו אלא שאיננו רחוק כ"כ כמו שהיה, בד"מ היה רחוק ממנו תחלה עשר מילין ועכשיו הוא רחוק ממנו חמש יאמר עליו שקרב אליו בערך המרחק שהיה ביניהם בתחלה, אמנם שם נגש הונח על הקורבה בתכלית, שנתקרב כ"כ עד שאפשר לו ליגע בדבר שנתקרב אליו ושאין קרבה אחריו, אמר כקרבכם אל המלחמה והיינו אל הספר הסמוך לארץ אויב ולא במלחמה ממש, והיה העיר הקרובה אל החלל אפשר שתהיה העיר רחוקה מן החלל כמה מאות פרסה ואפ"ה צודק בה לקראה קרובה בערך שאר העיירות שהם יותר רחוקות, אמנם מלשון נגש אמר גשה נא ושקה לי בני, גשו נא אלי ויגשו, שהעירם לשיתקרבו עוד יותר ואף על פי שהיו כבר קרובים אליו (העראנריקקען), והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח דהיינו שהבעלים עושים ההקרבה אל הכהן והכהן מקריבה עוד יותר אל המזבח, וכן אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם (איוב מ"א) שפי' יגשו דביקה ממשית וקורבה מוחלטת (עי' רש"פ) ומזה ישמשו רבותינו מלת גש על המשמוש (בעטאסטען) דאזיל בתר גשתא (חולין קכ"ז) משמוש העור ביד, והאידנא דשכיחא גשושאי (ב"מ מ"ב) בני אדם המשמשים ומחפשים במטמוניות, ונשתרבב לשמשו בארמי גם על הנגיחה כי יגח שור תרגמו הירושלמי יגיש, ולזה במ"ת שלא היה המכוון רק על הטהרה מפליטת ש"ז דקדקה התורה בלשונה לומר אל תגשו אל אשה שהיא הקריבה המוחלטת, והשכיל אונקלס שם לתרגם לא תקרבון לצד אתתא והיינו התשמיש, וכתיב"ע לתשמיש דעריס, אמנם יש מקומות שבא גם לשון קריבה על הביאה כמוזכר למעלה, כי לשון קרוב מצאנוהו גם כן בקצת מקומות על הפגישה והנגיעה הממשית כמו לקרבה אל המלאכה, לכן על מאמר ואבימלך לא קרב אלי' שפיר אמרו (שם ברבה) משמוש ידים היה, ע"ש. אמנם כאן בעריות מדלא אמר לשון קצר לא תגלה ערוה אבל הוסיף לשון לא תקרב, שפיר יאמרו רבותינו שבא להורות על הקריבה בלתי מוחלטת כהוראת לשון קריבה ברוב המקומות והוא כאן לדעתם החבוק והנשוק וכדומה:
לגלות ערותה. להיות שברוב מין האנושי אין כוונת זווגם להפיק רצון קונם כ"א לתענוג לבד ובהיות שאר הבשר מוכן מאד, וההרהור והתענוג בו רב מאד, הנה כאשר יהיו חושבים שניהם שחבורם בלתי איסור ירבה ההרהור וחבור ביניהם לתענוג לבד, ובכן יזנו ולא יפרוצו ומלאה הארץ זמה, לכן אמר לגלות ערותה כי אמנם תענוג הגלוי בלבד הוא המכוון ברוב (רע"ס):
ערוה. רש"י פי' כל לשון ערוה גלוי הוא, והוי"ו יורדת לתיבה לשם דבר כמו זעוה מגזרת זעה, אחוה מגזרת אח, וכבר טענו על זה איך נופל על אותו מקום המכוסה לשון גלוי, ועוד שהכתוב אומר לגלות ערוה, ולראב"ע ערוה דבר המגונה והוא שם דבר לאותו המקום, ולרנ"ו הוא לשון שפיכה מענין ותער כדה, לכן אברים שבאדם שאינם משמשים אלא למשפך שהם הנקבים התחתונים שבאיש ואשה נקראים ערוה, ואינם דומים לנקבי הפה האף והאוזן, שנטועים באדם גם לתשמישים אחרים, אבל התחתונים שהם אינם אלא למשפך נקרא ערוה ע"ש תשמישם, ולדעתי שם ערוה פי' אבר הזווג והדבוק, כי שרש ערה הוראתו ג"כ ענין דבוק וחבור כמו ערות על יאור (ישעיה י"ט) ע"ש רש"י, וכן וקיר ערה מגן (שם כ"ג) ע"ש ברש"י ותרגום, וכן ומתערה כאזרח רענן (תהלים ל"ז), והוא רגיל מאד בדברי רבותינו (חולין מ"ז), נדלדלה הכבד ומעורה בטפשין פי' מעורה דבוקה, ובביצה ג' מעורין בגידין, (יבמות נ"ה) הערה זו הכנסת העטרה, (וביומא נ"ד) כמער איש וליות, כאיש המעורה בלוייה שלו, מבואר דעתם שהמעור הוא הדבוק והזווג שבין איש לאשתו כענין ודבק באשתו, ושפיר הונח על אותו מקום שהזווג והדבוק בו שם ערוה; וקרוב לומר כי שם עיר (שטאדט) המונח על קבוץ בתים רבים למושב אדם ג"כ ענינו מזה כי מסבת העסקים ומו"מ אשר ביניהם הם אחוזים ודבוקים יחד. ומאמר חכמי אמת מזווגא עלאה, הגורם בחובו שאבא יסתלק ח"ו מאמא אז ערות אביך כו' והגורם שיסתלק אמא מעל בנין אז ערות אמך כו' ואמר ע"ז בספרא דצניעותא (סוף פרק קמא) ווי למאן דגלי ערייתהון, יסכים מאד לדברי בביאור מלת ערוה:
ערות אביך. אביך ממש, ולחייב עליו משום ערות אב יתר על אזהרת משכב זכור, וערות אמך. באמו שאינה אשת אביו, דהיינו אנוסת או מפותת אביו, שאף על פי שאינה אשת אביו אמו היא, וחזר ואמר אמך היא וגו' להגדיל ולענשו סקילה באמו שאינה אשת אביו. ערות אביך היא, להורות חיוב באשת אביו אף לאחר מיתתו, כ"ה פירושא דהנך מקראות לרבנן (סנהדרין נ"ד) דהלכתא כוותייהו, ואיני רואה דבריהם אלה רחוקים כ"כ מפשוטו של מקרא עד שנטה מדבריהם ולפרש המקרא כדברי יחיד שאין הלכה כמותו כמו שעלה ע"ד הרא"ם בזה לדעת רש"י:
שאר אביך היא. נראה לי שהוא סמיכות המסובב אל הסבה, ר"ל מסבת אביך היא שארך כי להיותה אחות לאביך שהיא חצי בשרו (כבמרים ס"פ בהעלתך) ושניהם יחד הם כגוף אחד, ואב עם בנו הם בלי ספק כגוף אחד לכן היא שאר גם לך, שאתה בן לאחיה (ובקדושים כ' י"ט אמר להדי' שארה הערה), ומוכרחים אנו לפרש כן, דהא אל שאר בשרו לא תקרב אמר קרא, ומה לנו בהיותה שאר לאביו אם איננה שאר אליו, וכן שאר אמך היא שאח"ז ר"ל מסבת אמך היא שארך, ובזה שפיר אמרו (ב"ב ק"ט ב') ממה דשארו זה האב, דכתיב שאר אביך היא ע"ש כלומר מדחזינן דאחות האב נקרא שאר לבן מכש"כ שהאב עצמו הוא שאר לבנו כי אחות האב איננה שאר לבנו רק מצד האב ומסבתו, והתיו"ט כתב (ב"ב פ"ח מ"ב) בכוונת ילפותא דתלמודא, מכדי כל העריות משום שאר נאסרו ל"ל לקרא למימר שאר אביך היא, אלא למדרש דאביך הוא שארו האמור במקום אחר בפרשת נחלות עיין שם והדוחק מבואר:
אשת בנך היא. פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו לומר לך זו היא כלתו זו היא אשת בנו, והאי דהדר וכתביה לחייב עליה אף לאחר מיתה (סנהדרין נ"א א' ):
ערות אשה ובתה. ולא אמר ערות בת אשתך, להורות שגם משכב המותרת שהיא אשתו זמה בעבור מחשבתו בשני' (רמב"ן). ולי נראה דדינא אשמעינן בלשון זה, כי לשון בת אשתך, נאמר על הבת גם אחר מות אשתו, אמנם לשון אשה ובתה לא נאמר רק בששתיהן קיימות, ומבואר הוא דכל העריות דפרשה חייבי כריתות נינהו. ככתוב (פ' כ"ט) בלאשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו, אם כן בלשון אשה ובתה בא להורות דחיובא דכרת ליתא רק בששתיהן קיימות, אבל הבא על בת אשתו אחר שאמה מתה, ליתא בכרת, וכמו שמובדלין נמי בהכי לענין עונש שריפה, ממה שכתב (קדושים כ' ט"ז) באשה ובתה באש ישרפו אותו ואתהן, דדרשינן ואתהן בזמן ששתיהן קיימות איתנהו בשריפה, ולא בשאחת מהן מתה; ולפי"ז יהיה מלשון המקרא הכרע לדעת הראשונים החולקים על הרמב"ם המחייב כרת גם בלאחר מיתה. (עי רמב"ם פ"ב מאיסורי ביאה ד"ח ובמ"מ שם); אמנם אם יהיה מקום לפירוש ראשון דלקמן בשארה הנה, שהכתוב מדבר גם בלאחר מיתה, אין מן המקרא תפיסה על הרמב"ם:
שארה הנה. קרובות הן זו לזו (רש"י) אף שאינן שאר בשר אליו וגם אינן ערות אחד מקרוביו מכל מקום אסורות עליו בעבור שהן שאר זו לזו. כ"כ המפרשים. ולא ידעתי אם כן גם בשתי אחיות במקרא שאחר זה היה לו לומר שארה הנה. לכן נראה לי דאתי קרא לאשמעינן דאשה ובתה ובת בתה ובת בנה אסורות עליו לעולם, וגם אחר מיתת אשתו, בתה ובת בתה ובת בנה אסורה עליו לעולם, ועל זה אמר שארה הנה, ולשון שארה אינו כאן על הקורבה, כי אם ענין הנותר והנשאר מן ההכל, כמו שארית ישראל, וכל הנשאר מהאדם אחר מותו נקרא שאר (כבישעיה י"ד) שם ושאר נין ונכד, (וביחזקאל ה') את כל שאריתך, וטעם שארה הנה, אף שהבת, או בת בנה, או בת בתה, אינה רק שארית הנשארת מאשתך שמתה, מכל מקום בקחתך אחת מהנה זמה היא, ויודיע בזה ההפך מאשה ואחותה שמפרש בה בחייה דוקא, וכאן האיסור אף בשהן שארית פליטה הנשארת מאשתך, (צוריקגעבליבענע); ואפשר שלכוונה זו מלת שארה משונה בניקודה, כי השי"ן ראוי' בשו"א והאל"ף צרוי'; ובלא זה שם שאר שיורה קורבת משפחה, הוא ג"כ מטעם שארית ונותר הנשארים ונותרים אחרי מות קרובים כחלק הנשאר מן ההכל, ומטעם זה נקראת גם אשתו של אדם שאר (לשארו הקרובה אליו), כי רק באמצעותה יש שארית לאדם אחריו בבנים אשר תלד לו. ולולא דמסתפינא דקצווחו עלי בבי מדרשא הייתי אומר דבר חדש, והוא. אחר שלמדונו רבותינו, דכמו שגילתה התורה במקרא שאח"ז דאחות אשתו אינה מתייבמת, דה"ה בכל העריות אם היו נשואות לאחי' ונפלו ליבום שאינם מתייבמת, דבר זה יתבאר לנו בלשון שארה הנה. דבמקרא שלפני זה ידבר מערות אשת אחיך (והיינו בחייו או אחרי מותו אם יש לו בנים), בא במקרא זה לסדר אותן הנשים דשכיחי טפי להיותן נשואות לאחיו, והן אשה ובתה, ובת בתה, ובת בנה. (וגם במתניתן דיבמות פ"ג מ"ד שביק לכל העריות ולא נקוט רק הנך, כיון שהן שארית פליטה הנשארת אחר מות האח, (שמענינו משתעי במקרא שלפני זה) כי אין לו בנים, ולא נשאר אחריו מאומה כ"א אשתו, מ"מ זמה היא כשתתיבם לך, (ואף דלרבותינו הא דשאר עריות אינן מתייבמות הוא מדהוקשו כל העריות לאחות אשה, מ"מ כבר כתב הנמוקי יוסף בשם הירושלמי. כל דבר שיודעין שהוא האמת, רשות ביד כל אדם לבררו מן המקרא):
זמה היא. ת"א עצת חטאין, שיצרך יועצך לחטוא (רש"י), וכפרש"י (תהלים כ"ו) אשר בידיהם זמה, כל זמה שבמקרא לשון מחשבה, יש לטובה ויש לרעה, גם תרגומו שם עצת חטאין. וכבר תמה הרמב"ן עליו הלא כל העריות והעברות היצר יועצו לחטוא. והוא פירש זמה לשון מחשבה, ואמר כן באשה ובתה, דכשישכוב עם אחת שהיא אשתו יחשוב באחרת בעבור קורבתם ודמיונם. ובזה שכבת שניהם לו זמה, כענין בני תמורה, והר"ש ב"מ פירש זמה ענין טינוף ותועבה ומעשה רע, ובתיב"ע זמה היא זנו היא. ורבותינו רגילים לקרוא את הזנות בשם זמה, כאמרם שטופי זמה, והיא הנכון לדעתי. וטעם הוראות זמה על הזנות לא מצאתיו, ונ"ל בטעמו, כי עיקר שרש זמם זם, והוראתו סגירה חתימה וסתימה, כמו ואם זמות יד לפה (משלי למ"ד) שפרש"י אם שמת זמם על פיך וחסמת אותו, ובענין זה לדעתי זמותי בל יעבר פי (תהלים י"ז), פי' חסמתי פי בל יעבור ממני דברי תרעומת על צרותי הרבות, (זמותי אינו שם כי טעמו מלעיל), ומזה הונח לדעתי שם נזם ונזמים על תכשיט האוזן והאף, ע"ש הסגירה העשוי בהם לסגור חלק בחלק אחר תחיבתו בנקב האוזן בל יפלו ויאבדו ודומה לזה, הקשורים, (ישעי' ג') על התכשיטין הנקשרים. ורבותינו ישמשו הרבה שרש זמם על הסגירה והחסימה, (תרומות פ"ט מ"ג) זומם הבהמה, והוא הסוגר שנותנים בפי הבהמה שלא תשוך או שלא תאכל בשדות אחרות, וכתיב"ע ויפתח הגמלים דאליעזר, ושרי זממו גמליא, וכמו שיורה זמם על הסגירה הגשמית המעכבת פעולת טבע הדבר, הפה נמנע ע"י הסגירן מפעולתו הטבעית, והוא הדבור והאכילה, הבהמה נמנעת ע"י סגירת המתג והרסן מן הריצה שהיא מיוחדת אליה מטבעה, ככה יורה זמם על סגירה רוחנית, והוא סגירת המחשבה, כי אחרי שעלו ברעיונות האדם מחשבות שונות על דבר שברצונו לעשות באיזה אופן יעשהו ובאיזו דרך יאחז שיוליבהו לתכלית מבוקשו, אם אחר ששקל המחשבות המשונות האלה יסכים לאחת מהן. בזה הוא סוגר את כח מחשבתו לבלי ישוטטו עוד רעיוניו הנה והנה. הנה ההסכמה המחשבית הזאת היא סגירה רוחניות ומונעות את הרעיונות מהתפשטות המחשבות שהיא טבע לה, וזה נקרא זמה. (דער בעשלוס), כמו מזמה תשמור עליך. ובזה הרווחנו להבין הנחת זמה גם על הזנות, כי ברוב רודפי תאות הזנות ישתדלו בפעולתם המגונות בל יתגלה קלון מעשיהם ברבים, זה ישחית ארצה, וזו מתהפכת ומזנה בל תתעבר, הנה במעשיהם המתועבים ימנעו הטבעית שבכח הזווג לפרות ולרבות, לכן הונח גם ע"ז שם זמה, ר"ל סגירה וחסימה אל כח התולדה הטבעית שמיועד האדם אליו לקיום המין. ואם נחזיק בעדות הרמב"ן שאין קיום המין בשאר בשר ואין התולדה ראוי', נכון מאוד שהזכירה התורה בפרשת עריות לשון זמה, שבאלה יש סגירה וחסימה אל כח התולדה מצד הטבע, אף אם זה לא ישחית וזו לא תתהפך. ואם יהי' מקום לפירוש השני שכתבתי בשארה הנה, שידבר בהיתה אחת מהן אשת אחיו, שפיר אמר אחריו זמה היא, כיון דכל עיקר מצות יבום הוא להקים שם, וזו אינה בת קיום המין, לכן אסורה להתייבם. ודע שממה דאמרינן (יבמות ע"ח) ממזר לא חייא, נראה כדעת רמב"ן שאין קיום המין בשאר בשר. ולדברי הילקוט (מובא בשעה"מ פ"ט מטומאת מת) דהא דממזר לא חיי הוא מנביאים ואילך שהיו מתפללין שלא יחיו כדי שלא יתערבו בישראל אין כאן הוכחה:
ואשה אל אחותה. תימה ששינה כאן מכל לשונות האמורות עד הנה בעריות שהתחיל בהן בלשון ערוה, ולמה לא אמר גם כאן ערות אשה אל אחותה לא תגלה, וגם אם רוצה להזכיר לשון קיחה להורות שאין קדושין תופסין, מ"מ הי' לו לומר בלשון קצרה, אחות אשתך לא תקח, ולמה לי' להאריך אשה אל אחותה, ולכן נ"ל שבא להורות שאינו מדבר, באחות אשתו דעלמא לבדה, אבל גם באחות אשתו כשהאחות חשובה כאשתו, והיינו כשהיתה האחות נשואה לאחיו ומת בלא בנים, והיא נופלת לפניו ליבום, וכל הזקוקה ליבום הרי היא כאשת היבם לענין זה, שיכול לבוא עלי' בלא קדושין מה"ת, כי זו היא אשתו שהקנו לו מן השמים. ואם לא רצתה להתייבם אליו דינה כמורדת על בעלה שתצא ממנו בלא כתובה, ואפי' אומרת אני נזונת משלי ואשב עגונה כל ימי חיי אין שומעין לה. הרי דכל הזקוקה היא כאשת היבם לענין זה. הנה על אשת אחיו המת בלא בנים שהיא כאשת האח החי, אמר כאן ואשה אל אחותה לא תקח. ר"ל לא תקח אחות אשתך אף שגם היא כאשתך, ומקרא זה מוסב על מה שאמר לפני זה ערות אשת אחיך לא תגלה (והיינו בחייו או אחר מותו ביש לו בנים), מענין זה מסיים כאן ואשה אל אחותה לא תקח, כלומר אם אשת אחיך ראויה להיות אשתך והיינו באין לו בנים, שזקוקה לך ליבום, מ"מ אם היא אחות אשתך לא תקחנה. (ואין תשובה ממה שאמרו (יבמות ס"א) אשה ולא יבמה, כיון דקרא דילן בלא"ה מיבמה משתעי, ממלת עליה), הוי"ו יתרה שבמלת ואשה יורה ההתחברות אל הקודם:
לצרור. כמו צרור כסף, צרור המור, צרור אבן במרגמה, שהוא שם תואר על התקשרות דברים הנפרדים יחד ע"י מטפחת הצורר אותם יחד והאוגדם זה עם זה עד שנעשים כגוף אחד שאין להם אפשרות להפרד זה מזה בלתי התרת קשר מטפחת שעליהן, ככה שתי נשים. אף שהן נכריות זו לזו ואין ביניהן שום קרבת משפחה, אם הן נשואות לאיש אחד, שבזה הן קשורות יחד ומתאחדות זו עם זו להיות כגוף אחד בהשתדלות שמושי הבית והתולדה, בלתי יכולתם להתפרד זו מזו בלתי התרת קשר האישות שעליהן מן האיש, כלל התקשרות שתיהן יחדיו נקרא צרור (צוזאממענפערבונדענע), וכל אחת משתי נשים האלה, להתקשרותה עם חברתה התקשרות תמידית בלתי אפשרי התפרדות בבחירתן, נקראת צרה, ומזה וכעסתה צרתה, וגם אם פנינה וחנה היו אהובות זו לזו היתה נקראת בשם זה, ולמה שאמרו (ב"ב טז"א) דפנינה לש"ש נתכוונה, לא היתה ענינה עם חנה רק לטובתה לא מחמת שנאה; מעתה אני אומר כי אות למ"ד שבמלת לצרור הוא במקום מלת את, סי' הפעול, כמו הרגו לאבנר (ש"ב ג'), האוכלים למעדנים (איכה ד'). ויקח לירמיה (ירמיה מ') שהלמ"ד במקום את, וכן כאן לצרור כמו את צרור, והמלה מוטעמת ברביע, ומשמש פנים ואחור, דומה למקרא (פ' ראה) ששת ימים תאכל מצות ויום השביעי עצרת, שיום השביעי מוטעם ברביע אחר אתנח, והוא משמש פנים ואחור, כמו שכתב הראב"ע שם, וכאלו אמר ששת ימים תאכל מצות ויום השביעי, ויום השביע עצרת. ויש דומים הרבה לזה (כמו שכתוב בתולדות ואת כל אחיו), וכן כאן מלת לצרור המוטעם ברביע משמש פנים ואחור, והוא אם כן מאמר בפ"ע, ומכל מקום מתחבר בטעמו לענין ראשון, וכאלו אמר, את צרור אשה אל אחותה לא תקח. ומוסיף בזה לאסור עליו גם צרת אחות אשה (וכפילת הרי"ש על התחזקות הצרירה, והיינו גם צרת צרה וכמאמר רבותינו). ואדמ"ו בתוס' רע"ק (במשנה ריש יבמות) כתב קשה לי דלמאי צריך קרא לצרת צרה הא הצרה הנפטרת בלא יבום נשארה לו באיסור אשת אחיו מאביו והיא עצמה ערוה וממילא צרת צרתה היא צרת ערוה דאשת אחיו מאביו, כיון דצרת ערוה נדחית ממנו נאסרו עליו משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפניו היא אסורה לו משום אשת אח ממילא צרתה היא צרת ערוה ממש, וצ"ע עי' שם. ולא הבינותי, דבלא ילפותא דלצרור היינו אומרים דכשנתייבמה לאחיו השני פקעה זיקה דקמא לגמרי וכי מיית לא הוה עלה אלא זיקת שני לחוד וכאילו לא היתה מתחלה צרת ערוה, כדחזינן ביבם עצמו דאמרינן (יבמות ל"ט א') ולקחה לה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו, דלא אמרינן עדיין יבומין ראשונים עלה ולא תסגי לה בגט, וכן כשגירשה מותר לו להחזירה ולית בה משום איסור אשת אח, וכן מדילפינן (יבמות ל"א ב') ומת אחד מהם שעליה זיקת יבם אחד ולא שעלי' זיקת שני יבמין, ומוקי לה בשעשה בה השני מאמר, דאז הוי' בה זיקת ב' יבמין, אבל בשכנסה לא הוי בה רק זיקת יבם האחרון דזיקה ראשונה פקעה (ע"ש רש"י, ובתוספת דפלוגתא דתנאי היא אי זיקת ב' יבמין דאורייתא) הכא נמי הו"א דלאחר יבום השני תו לא הוי עשה זיקה דקמא ולא היתה מעולם צרת ערוה, לכן צריך ילפותא דלצרור:
לגלות ערותה עליה. לדעת המפרשים עליה מוסב על הראשונה שלקח בקדושין גמורים, והנגינה מתנגדת לזה, ולפי הטעם מלת עליה מוסב על השניה שרוצה ליקח (עי' נגינת הטעם בקרא (שלח י"ד כ"ז) המה מלינים עלי שמעתי (ובויחי כ"ט ט') רבץ כארי' וכלביא, (ובמדבר ד' ו') ופרשו בגד כליל תכלת, ונ"ל כי מלת עלי' כאן כענין עלי אלהים נדריך, זבחי שלמים עלי, ונדריה עלי', שענינם ההתחייבות המוטלת על האדם (איינע אויף איהר ליעגענדע פפליכט) כלומר שמוטל עלי' החוב להנשא אליו, כגון שהיא היתה אשת אחיו המת, שמת בלא בנים והנה היא זקוקה להתיבם אליו מכל מקום לא ישאנה לפי שהיא אחות אשתו, והוא ע"ד ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, דמלת לזרע לרבותא אפי' לזרע ולהוליד ומכל שכן בשאינו לזרע ולהוליד, וכן בחריש ובקציר תשבות (כי תשא ל"ד כ"א), שפירושו ע"ד הפשט לחיוב השביתה בשבת אפילו בדברים שהם חיי הנפש, ובכמה מקומות נקט קרא לישנא דרבותא, וכן כאן עליה אע"פ שהיא מחוייבת להנשא אליו ומכש"כ בשאינה מחוייבת וזקוקה אליו; דבר זה למדתי ממ"ש (יבמות ג') עלי' מה ת"ל (שהוא מיותר לגמרי) לפי שנאמר יבמה יבוא עלי, שומע אני אפי' באחת מכל העריות הכתוב מדבר נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן במקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח, ע"כ. הנה אסור לו לייבם אחות אשתו אף שהיתה זקוקה אליו בשעת מיתת אחיו שלא היתה אז אחות אשתו, אם קדם לישא את אחותה, יבמתו אסורה עליו, כמ"ש (יבמות ח'), בנשא מת ומת ואחר כך נשא חי, ע"ש. אהני לן גזרה שוה המקובלת בידינו לפרש קרא על פשטי' מוסכם אל הנגינה, ועמ"ש (דברים כ"ה) בקרא יבמה יבא עליה. הנה במלה זו ביאר הכתוב דבאחות אשה וצרתה הזקוקה ליבום קמשתעי, והא דלא הזכירו ברישא דקרא, כי באמת באחות האשה עצמה אין מן הצורך כ"כ לבאר בו שאסורה ליבם אף שזקוקה אליו, כי אין עשה דיבום דוחה ל"ת שבאחות אשה שהיא בכרת, ורק בצרתה שמצד עצמותו מותרת ליבם, אתי קרא לאשמעינן שאסורה, כביבמות ח', ערוה ל"צ קרא כי אצטרך קרא למיסר צרה, מכל מקום מרומז גם ברישא דקרא דבזקוקה קמיירי, מדקאמר ואשה אל אחותה ולא אמר אחות אשתך כדכתיבנא. לפי המבואר בזה, כלולים במקרא זה תלתא עניני, הא' אחות אשתו דעלמא הפנויה, הב' אחות אשתו הזקוקה אליו ליבום מצד היותה אשת אחיו המת בלא בנים, הג' צרת אחות אשתו הזקוקה, ועל שלשתן אמר כאן בחיי', והכוונה מתחלפת בזה, כי באחות אשתו הפנוי', מלת בחיי' מוסב על אשתו, שבכל ימי חיי אשתו אף אחר שנתגרשה, אחותה אסורה עליו, אמנם באחות אשתו הזקוקה וצרתה, אין מלת בחייה מוסב על אשתו, כי גם אחרי מותה אסורה עליו אחותה עם זקוקה, וע"כ מוסב בחיי' על האחות הזקוקה ועל צרתה, שבכל ימי חיי עצמה עומדת עליו באיסור אשת אח, אפילו אחר מיתת אשתו. זה הנראה לדעתי בביאור לשון המקרא לדעת רבותינו דקרא משתעי באחות אשתו וצרתה הנופלת לפניו ליבום, והוא יסוד גדול להם שעליו בנוי כל מסכת יבמות. ומן התימה על המפרשים את המקרא רק באחות אשתו דעלמא, כי מלבד דלפירושם יחסר לנו בתורה הכלל הגדול דצרת ערוה אינה מתייבמת, גם הנגינה במלת עלי' מתנגדת לפירושם, וכן ביאורם מלת לצרור לעשות את זו צרה לזו קשה מאד, דאם כן היה יותר ראוי לומר לצרר כמו וצררו אתכם, ועוד דעיקר איסור אחות אשה הוא שהיא ערוה לא מפני שישנאו זא"ז, ועוד גם באשה ובתה הן צרות ולא זכר בהן לצרור, והרמב"ן רוצה ליישב זה ואמר, האחיות הן ראויות שתהיינה אהובות זו לזו לא שתהיינה צרות, והא דלא אמר כן באשה ובתה, כי הנה שאר ואסורות גם לאחר מיתה; הנה מלבד שהוא דחוק, כי גם האחיות הן שאר ואסורה גם לאחר גירושי הראשונה, גם התימה עליו איך התיישבה דעתו הגדולה בזה, הלא על טעם שכתב הרמב"ם באיסור העריות שהוא למעט המשגל, כי כל אחת מן העריות נמצאת על הרוב עם האיש שנאסרת עליו והיא תמיד עמו בביתו, ע"ז השיב הרמב"ן, איך יחייב כרת בעבור המצא עמו לפעמים, והתיר שישא האדם נשים רבות, הנה תשובתו זאת בעצמה נופלת גם על דבריו כאן, איך יחייב כרת באחות אשה מפני טעם חלוש שישנאו זו את זו, והתיר שישא האדם נשים רבות, ולא יחוש שתהיינה שנואות זו את זו, וכי הנשים אינן מצוות על אהבת רעים, והנכון בכוונת המקרא כדעת רבותינו:
ואל אשה. בעריות הקודמות אמר בכנוי ערות אביך כלתך אחותך, וכאן לא אמר ואל אשתך, ונראה לי דאם כן היה משמעותו דאיסור נדה אינו אלא בין איש לאשתו, ולא באשת חברו, ולא בפנויה, לכן השמיט הכנוי ואמר סתם אשה, שכולל גם אשת חברו, שהבא עליה חייב משום נדה נוסף על איסור א"א, וכולל גם הפנויה, שהבא עליה חייב משום נדה נוסף על איסור קדש ואיסור עשה דרק ע"י קדושין התירה התורה הבעילה. כי שם אשה כולל בין נשואה בין פנויה כשם איש שכולל בין הנשוי בין הפנוי, כמוכח מכמה מקראות, ולזה אמרו על אשת יפת תאר אפי' אשת איש. ומצאתי ב"ה כדברי בתשו' הריב"ש סי' תכ"ה, ע"ש וביו"ד ססי' קפ"ג בתפארת ישראל ובסדרי טהרה:
ואת זכר לא תשכב. רבותינו למדונו מכאן אזהרה לשוכב ואזהרה לנשכב, קרי ביה נמי לא תשכב בנפעל, השי"ן קמוצה והכ"ף צרוי' (ובכריתות ד' ג') איתא קרי ביה לא תשכיב בהפעיל, וראיתי להחכם רמ"ק שכתב בספר העוין שאין כוונת רבותינו בזה לפרש כן המקרא, יעו"ש. נדמה לעיניו שהיתה כוונת רבותינו בזה לשנות נקודת המלה מן הקל אל הנפעל או אל ההפעיל, לכן אמר שאין דבריהם אלא בדרך רמז ואסמכתא, אמנם המעיין שם בסוגית התלמוד יראה שהיא דרשה גמורה, ואין טענה ממה שאמרו קרי ביה לא תשכיב או לא תשכב, כי אין כוונתם בזה לשנות הנקודה רק לעורר על שנוי המובן (וכמו שהעירותי בכמה מקומות על לשון המורגל בדברי התלמודיים באמרם אל תקרא כך אלא כך), וכאשר נחקור על עיקר דבריהם יראה בעליל שדבריהם אלה מיוסדים על אדני הלשון, כי כל אחד מהפעלים בלשון עברי יש לו פי שנים בהוראתו, הא' פעולה עצמית (זעלבסטטהאֶטיגקייט), והב' פעולה מסבבת (ווירקונג פעראנלאססענדע) והוא כשיש כח באדם למנוע את חברו מפעולה ולא ימנענו, כמו מה תצעק אלי (בבשלח) שפי' תניחם לצעוק כמש"ש, ולפי"ז מלות לא תשכב יש לפרשו באחד משני פנים אלו, אם פעולה עצמית והוא הבא על הזכר, ואם פעולה סבובית והוא המביא זכר עליו שלא ימנע את חברו מלפעול, ובד"ז הוא דומה להפעיל, וזהו שאמרו קרי ביה לא תשכיב רצה לומר שלא נפרש מלת לא תשכב לפעולה עצמית לבד, עד שלא יהיה אזהרה רק לשוכב, אבל גם פעולה מסבבת ונכללה גם כן אזהרה לנשכב; ובזה נפתח לנו שער בינה דעת רבותינו במקומות אין מספר באמרם אל תקרא כך אלא כך, ולדוגמא נעתיק איזה מהם, בפ' בני העיר אל תקרא ולמשנאי אלא ולמשניאי, ובפ' ר"א דמילה ומי איכא למ"ד אשה לאו בת מילה היא והא כתיב ותקח צפורה צור קרי ביה ותקח, והא כתיב ותכרות קרי ביה ותַכְרת, ובמדרש חזית צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה דרשו וישכנו כמו וישכינו, וכן והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו אל תקרא ושמעתיו אלא והשמעתיו, ובב"ר פ"ח אל תקרא ויִשְמְעו אלא ויַשמִיעו, ובפ"ק דחגיגה למען ילמדו קרי ביה ילמדו, ובפ' הנחנקין והיה האיש אשר לא ישמע, קרי ביה לא ישמיע ובפרק כל הנחנקין דרשו לא תנאף כאלו כתיב לא תנאיף, ובפ' ערבי פסחים לא תשא שמו לשוא קרי ביה לא תשיא, ובב"ר פ' כ"ב והאדם ידע כמו הודיע, וכן בפ"ח כי יודע ה' דרך צדיקים הודיע דרך צדיקים, ובפ' י"ד עתה ידעתי כמו הודעתי, (בכורות ל"ג ע"ב) כל מום לא יהיה בו קרי ביה לא יְהַי'; בכל מקומות אלה אשר בהשקפה ראשונה הם תמוהים איך הרשו לעצמם לשנות הקריאה ולהחליף העומד ביוצא, אבל כל דבריהם אלה מיוסדים על אדני חכמת הלשון וכמו שכתבנו, שכל פעל בלשוננו יש לו פי שנים בהוראתו, אם פעולה עצמית או פעולה סבובית, ובאמרם אל תקרא כך אלא כך, כוונתם אל תבין בו פעולה עצמית לבד כ"א אמנם גם פעולה סבובית. ויש עוד דרך אחרת בזה, כי יש הרבה תיבות בכ"ק שתמונתם כפעלים ואינם פעלים באמת, אבל יתבארו כשמות, כמו ארץ מלחה ולא תשב (ירמיה י"ז), שמלת תשב הוא בשאר מקומות פעל עתיד לנכח ולנסתרת, מ"מ שם פירושו תהא מיושבת (בעוואָהנט זיין), וכדמתורגם שם אתיתבת, וכן מקצף ה' לא תשב (שם נ' י"ג) דתרגומו לא תתיתבת, וכן לא תשב ארבעים שנה (יחזקאל כ"ט). וכמו שלעז רש"י שם (ווירד בעזעטצט זיין), ומזה הענין תחלת דבר ה' בהושע, שמלת דבר הוא פעל עבר בכל המקומות, ורש"י יבינהו ע"ד השם כמו דבור, וכן בראשית ברא שלא פי' רש"י לפעל עבר רק לשם דבר כמו בריאה, ויש דומים הרבה לזה (כמ"ש בהאזינו אצל שחת לו), וכן לא תפרמו ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף, תרגומו יהא רוגזא, ועמש"ש. והנה לשמות אלה שתמונתם כפעל יתבארו במובן מציאת השם, ר"ל שהענין המכוון בשם זה יהיה מצוי, הכי נמי יש לפרש מלות לא תשכב לשם בתמונת פעל וענינו לא תהיה ענין השכיבה (עס זאָלל קיין ביישלאף זיין), ונכלל בו א"כ אזהרת הפועל השוכב, ואזהרת הנפעל הנשכב, וז"ש קרי ביה לא תשכיב. ובד"ז יתבאר ג"כ מאמר. שדך לא תזרע כלאים, דלר"ע אף המקיים כלאים לוקה (מכות כ"ג ע"ב) דמלת תזרע יש לפרשו ג"כ באחד משני דרכים הנזכרים, אם פעולה סבובית או לשם בתמונת פעל, וטעם לא תזרע לא תהיה ענין הזריעה (עס זאָלל ניכט געזאָעט זיין), והיינו המקיים כלאים. ולפי"ז אין דרשת ר"ע עוקרת לשון המקרא מפשטי', ומ"ש בתלמוד מקיים מנין ת"ל כלאים שדך לא (יעו"ש וברש"י), אינו אלא לסימנא בעלמא, כי באמת דרשה זו מובנת בלשון המקרא עצמו. ודע דר"ע דמפרש לא תזרע למקיים כלאים, הוא בעצמו מפרש אזהרת לא תשכב גם לנשכב, ושניהם גם בדרך אחד יבוארו ומוסכם עם עומק הלשון, והוא הוא ר"ע דדרש (סוטה פ' ה') כל אשר בתוכו יטמא אינו אומר טמא אלא יטמא לטמא אחרים, ע"ש. הנה יפרש מלת יטמא לפעולה סבובית גורם טומאה לאחרים, והוא אם כן מוסכם עם דרכי הלשון כאשר יאמרו גם כן רודפי הפשט על ושב ה"א את שבותך, שטעם ושב השיב, ויש דומים לזה הרבה, וזה עדות על כלל דעת רבותינו שהיא בנויה על יסודות הלשון; מי יתן! ונבין בכל המקומות את דבריהם לאמיתתם, ותסור תלונת המתחכמים, וישתו כולם בצמאון את דבריהם:
כאשר קאה. מלת קאה שהטעם בה למטה קשה מאד בדקדוק (עי' ר"ש ב"מ), ואמר רשד"ל יש בינוני המורה על העתיד הקרוב לבוא כמו הנך שוכב עם אבותיך, הנה אנכי מת, אינני עובר את הירדן ואתם עוברים, מוריש אותם מפניך, הגוים האלה אשר אתה יורש אותם, רחל בתו באה עם הצאן, ומלת קאה כאן הוא מן המין הזה, וטעמו כאשר היא עתידה להקיא עוד מעט, וכן ואתה הוה להם למלך, ענינו עוד מעט תמלוך עליהם, וכן ויולדת בן הוא בינוני המורה על העתיד הקרוב וטעמו את עתידה ללדת בקרוב:
